ורונה – חופשה משפחתית

This is the captain's (b)log…

יומן מסע של שבוע חופשה משפחתית בורונה, עם הילדים. סיפור של חופשה לכל המשפחה, כולל תמונות, טיפים ורעיונות.

2014-07-07 : ישראל

יום לפני הטיסה לורונה, איטליה.
טיסה זה משהו שאני לא אוהב, בלשון המעטה. צפוף לי וקצר לי, ובכלל, הישיבה הזו בצינור שטס באוויר לא גורמת לי נוחות. טיסות צ'ארטר הן הגרועות ביותר, צפופות במיוחד וגם אי אפשר להזמין מקומות ישיבה מראש. זו הסיבה שאנחנו רוצים להגיע מוקדם לשדה התעופה. הטיסה ב-04:50 אז צריך להיות בשדה-התעופה בשתיים לפנות בוקר, אם נלך לישון מוקדם, נספיק לישון כמה שיותר שעות לפני הטיסה.

ועל זה נאמר – כן, בטח…
סיימנו לארוז את המזוודות והלכנו לישון כמעט באחת עשרה.

2014-07-08 : מתחילים בישראל ומסיימים באיטליה

אחת אחרי חצות. באמת הספקנו לישון "הרבה", קמים מתארגנים, מארגנים את הילדים בדוקים שהכל בסדר ויוצאים.
מגיעים לנתב"ג ברבע לשלוש, שעתיים לפני הטיסה, קיוויתי שזה מספיק כדי לקבל מקומות טובים.
ממש.
קיבלנו שורה 29. נכנסים למטוס. מתיישבים. צפוף.
צפוף זו מילה חיובית ביחס למה שהרגשתי. כמה טוב שעוד לפני ההמראה אשתי הלכה לדבר עם הדיילות ודאגה לי למקום נוח יותר. עכשיו צפוף רק מהצדדים, לפחות יש מקום לרגליים.

נחיתה בורונה

לאחר כארבע שעות טיסה, נחיתה בשדה התעופה של ורונה, דרכונים, מזוודות, יוצאים מהטרמינל לדלפקי השכרת הרכב. מול הדלתות יש שלט ענק שאומר "ברוכים הבאים" בהרבה שפות, לפחות שלוש מהן אני מזהה ומבין, מצפה לראות אם כתוב בשפה שלנו ושל בני-דודינו. להפתעתי – כן. את שפת בני דודינו אני מזהה אבל לא יודע לקרוא, בשפה שלנו היה כתוב "רצוי". מי האידיוט שהסתפק בגוגל טרנסלייט לכזה שלט?

רכב שכור

הזמנו מראש פיאט 500L, כדי להנות מהחוויה האיטלקית, שודרגנו לאופל אינסיגניה סטיישן, קצת התאכזבתי שזה לא הרכב שבחרנו, אבל ברור שלא סירבנו. אחלה רכב. בקרת שיוט, הגבלת מהירות ושליטה על הכל מההגה.
יצאנו מהשדה והתברברנו קצת עם ה- GPS (זוכרים את מה שכתבתי על גאדג'טים?) אז עשינו את הדבר הפשוט ביותר – החלטנו לטייל בעיר הקרובה, כמובן ורונה – נסיעה למרכז העיר לפי השילוט.

סיור קצר בורונה

התחלנו בפיאצה ברה (ברא?), אכלנו ארוחת צהריים איטלקית לתפארת, טיילנו בסמטאות, קצת צילומים, קצת מזכרות, גלידה כמובן, המשכנו לטייל בסמטאות והגענו לבית של יוליה, כן היוליה ההיא מהמחזה של שייקספיר…

ראינו את קיר המנעולים והמרפסת של יוליה, אופל, הבת שלי אפילו ליטפה את הפסל המפורסם, כמנהג התיירים.

המשכנו לטייל בעיר אבל היינו עייפים מכדי לעבור על כל המקומות המומלצים אז בשלב מוקדם יחסית נסענו למקום הלינה המיועד.

ארוחת ערב ומיטה

המקום נקרא אל-פנדולה בעיירה פומאנה, כעשרים קילומטרים צפונית לורונה.
במילה אחת: חלום!
בשתי מילים: פנטזיה אמיתית!
אכלנו ארוחת ערב במסעדה של המקום. חבל שלא נותנים מזלגות מישלן לפי חוות הדעת שלי, הם היו מקבלים חמישה. שלשה בזכות האוכל אחד בזכות יין האמרונה קלאסיקו המעולה שלהם, ואחד בזכות האירוח המקסים.

2014-07-09 : גארדהלנד – פארק שעשועים

למרות, ואולי דווקא בזכות המיטה המפקנת והשקט התעוררנו יחסית מאוחר, כנראה שהיינו צריכים השלמת שעות שינה, אחרי הלילה הקודם.
מתעוררים בבוקר לשקט כפרי, נוף כפרי וארוחת בוקר כפרית. איך שר שלמה ארצי? "יותר מזה אנחנו לא צריכים" (אולי בעצם חביתה עם פרמז'ן, אבל לא חייבים להיות קטנוניים).

מזג אויר נפלא מחליט עבורנו שנוסעים לפארק השעשועים גארדהלנד.

פארק שעשועים מכובד בהחלט, מזג האוויר הנפלא החליט עבור עוד כמה מאות מבקרים את אותה החלטה, ובחלק מהמתקנים היה תור די ארוך, ויתרנו על כרטיס "אל-תור" בתוספת של 10 או 15 יורו לאדם (והיו גם יותר יקרים) אז חיכינו.

בילינו שם את כל היום, חזרנו מותשים ומרוצים.
במחשבה לאחור – היה רצוי להגיע קודם, לעשות הכנה מראש על המתקנים המבוקשים ולרוץ אליהם מיד כשנכנסים.

2014-07-10 : אגם גארדה

החלטנו שהיום זה יהיה היום של הנופים, נסיעה ללא מטרה מוגדרת, רק כדי לספוג את כל הירוק הבלתי אפשרי הזה.
נסענו לכיוון אגם גארדה, וכשהגענו נסעו על "כביש החוף" מדרום לצפון, יעד ביניים מוגדר מראש היה העיירה מלצ'סינה ועלייה ברכבל להר "מונטה באלדו" שמשקיף על האגם, על ורונה וביום בהיר אפשר לראות את דמשק. טוב, נו לא את דמשק, אבל את מנטובה בטוח. לצערי הרב היה מעונן, קר מאוד ולא ממש אפקטיבי. הילדים השתעשעו במסלול אבובים יבש על פסגת ההר, אכלנו פיצה (אחת מרגריטה ואחת קפריצ'יוזה) ועמדנו בתור לרכבל היורד חזרה מטה אל העיירה.
בעיירה יש טירה יפה, (מחיר משולב לטירה ולרכבל – 22יורו למבוגר). בטירה התקיימה חתונה באותה שעה והאורחים הלבושים בפאר רב הוסיפו לאווירה המיוחדת.

הטיפוס עד לראש המגדל במדרגות הצרות היה מלחיץ משהו… (הייתי צריך להשלים הרבה נשימות למעלה)
הנוף המדהים והרוח הקרירה שסייעה לי להחזיר את הנשימה בהחלט היו פיצוי הולם.
יורדים למטה, חוזרים לרכב, דרך נופית מדהימה עד הקצה הצפוני של האגם, הילדים עייפים אז נוסעים חזרה לצימר (אמנם צימר זה חדר בגרמנית, ולכן קשה לי לקרוא לדירה הדו קומתית שקיבלנו סתם "צימר").

2014-7-11 : נסיעה לונציה

מתחילת השבוע מזג האוויר הבטיח ליום הזה "בהיר עד מעונן חלקית" בוונציה, ולכן החלטנו שזה היהיה היום הטוב ביותר לנסיעה לונציה. החלטנו לא לנסוע ברכב, אלא ברכבת. התוכנית היתה להגיע לתחנת רכבת בשם דומגליארה (או משהו כזה), לעלות לרכבת לוורונה ולהמשיך ברכבת המהירה לוונציה.
התחנה בדומגליארה מזכירה קצת את התחנה הישנה בחצרות יסף (למי שמכיר), ה- GPS לקח אותנו בדיוק לחזית התחנה. אופס! בחזית התחנה אין חניון!
טוב בעצם יש, אבל הוא מוגבל לשעתיים או לנכים. נו, באמת!

חזרנו לעיירה וחנינו באחד הרחובות, לוח הזמנים מתחיל להיות צפוף, הליכה מהירה לתחנה, אני מגיע מזיע, מחפש קופה. יש רק פועל נקיון שלא דובר אנגלית. אני שואל "קאסה?", הוא עונה "אאוטמאטיקו" ומצביע על מתקן שהוא הכלאה בין כספומט למכונת ממכר משקאות. אני לא יודע למה, משום מה המתקנים האלה בארץ נראים לי יותר ידידותיים. אחרי כמה דקות מתברר לי למה…
מצאתי את לחצן בחירת השפה, יש אנגלית.

אני בוחר את תחנת היעד, כמות הנוסעים, גיל הילדים, ולא בוחר באפשרות למקומות שמורים (בכוונה) – על המסך מופיע המחיר 77.50יורו  ואזהרה – "הרכבת מגיעה תוך שתי דקות, האם להמשיך?" אני מתחיל לדחוף למכונה שטרות. שטר של 50, שטר של 20, שטר של 10.
במקום עודף אני מקבל חזרה את השטרות. עצבים!!!
אני מנסה שוב (מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע למה) – אותה תוצאה.
אשתי בעלת התושיה מכניסה כרטיס אשראי, הרכבת נכנסת לרציף…
המכשיר מבקש קוד סודי…
מקישים את הקוד, מממתינים, מקבלים כרטיסים, רצים לרציף, ומאחרים לרכבת. הרכבת הבאה בעוד שעה.

אני מתעצבן. מאוד מתעצבן. יושב על הספסל בתחנה ומסתכל סביב, רואה מגרש חניה ענק מצידה השני של המסילה, מנסה להבין למה מגרש החניה הזה לא היה אופציה בהגדרות של הניווט ונזכר שהטלפון שלי נשאר ברכב. אוף!!! "מזל" שיש לי זמן ללכת לרכב, לקחת את הטלפון ולהעביר את הרכב למגרש החניה האחורי. מגיע, מכניס כסף למדחן, חוזר לרציף, ובדיוק נכנסת רכבת שמגיעה אף היא לוורונה, עולים עליה וכשמגיעים לוורונה, מתברר שהרכבת לוונציה מאחרת בחצי שעה, כלומר – אנחנו מספיקים לרכבת שחשבתי שאיחרנו אליה… הכל הסתדר חזרה לתכנון המקורי. בערך.

הרכבת באמת מהירה, שקטה, נוחה לנסיעה, קצת חבל ששם התחנה הבאה לא מוצג בקרון (כמו אצלנו), אבל ונציה זו התחנה האחרונה כך שזה לא באמת חשוב.

ונציה היא מקום יפהפה, שהיה לי קצת קשה להנות ממנה עם עודף המשקל שלי והכאבים ברגליים (תוצאה ישירה של הבעיה הקודמת). טיילנו בסמטאות, אכלנו כמובן פיצה, הילדים האכילו את היונים בכיכר סן-מרקו, משם לשוק בגשר ריאלטו וחזרה לתחנת הרכבת – מחכה לנו נסיעה של שעתיים עד הצימר אז ונציה בלילה תחכה לנסיעה הבאה שלנו.
כמו שכתבתי קודם – רכבת באיטליה זה לא כמו אצלנו, או שבעצם כן? כי עמידה בזמנים זה משהו שהם לא שמעו עליו כנראה. גם בתחנת המוצא הרכבת לא יוצאת בזמן. בטח היתה להם סיבה טובה.

2014-07-12 :דרומית לאגם גארדה

בעוד שלשה ימים נוסעים הביתה ויש לנו עוד כמה דברים שאנחנו רוצים להספיק. התחזית דיברה על גשם בסבירות של מעל 50%, ההחלטה היא לנסוע דרומה לפארק סיגורטה. פארק מקסים וירוק (אלא מה…) שאפשר לבלות בו שעות, על קלנועית גולף, רכיבה על אופניים או ברגל, שכרנו קלנועית לשעה כדי לראות מה יש בפארק, חזרנו ושכרנו גם אופניים, התחלנו לרכוב בשבילים.
די מהר גילינו שיתוש "הנמר האסייאתי" נמצא גם באיטליה. יצאנו ממש סיפוקולו כי לא לקחנו משהו להימרח נגד היתושים. לאחר קצת פחות משעת רכיבה היתושים הכריעו אותנו, וגם התחיל קצת לטפטף.
נטשנו את הפארק בצער ונסענו לדרומה לבורגטו.
מקום ממש קסום (כן, אני יודע שאני משתמש בשורש הזה הרבה).
אני מוכן לגור שם, אפילו שהייתי משתעמם תוך יומיים (היה שם שלט "למכירה" על בית שנראה בן שלוש מאות שנה לפחות).

בכלל, כל הירוק הבלתי אפשרי הזה גורם לי לחשוב על כדור הארץ המוזר הזה שיש בו כל כך הרבה מים במקום אחד וכל כך מעט במקום אחר…
מה, אי אפשר לבנות רשת צינורות שתזרים מים מהמקום עם העודף למקום עם החוסר?

2014-07-13 : (עוד) פארק שעשועים, פארק מים וסעודת ימי הביניים

תחזית מזג האוויר מבשרת 70% גשם. אנחנו רוצים ללכת לשוק מקומי, הילדים רוצים לפארק שעשועים. אנחנו מהמרים נגד מזג-האוויר ונוסעים למובילנד(Movieland). מתחם שכולל שלשה איזורי בילוי – פארק הסרטים, פארק מים ומתחם "ימי הביניים" שבו יש מופע אבירים וארוחה שאוכלים עם הידיים. לאור התחזית הגשומה התוכנית שלנו היתה פארק הסרטים, נסיעה לשוק מקומי באיזור וחזרה בערב למופע. ההימור נגד מזג האוויר היה מוצלח במיוחד, לכן ויתרנו על השוק ובמקום זה נכנסו גם לפארק המים. סיפוקולו כבר כתבתי? לא תכננו להכנס לפארק המים ולכן לא הבאנו מגבות ובגדי-ים, שוב אשתי, רויטל, בתושיה רבה פתרה את הבעיה, היא אמרה שנקנה לילדים בגדי ים בחנות בתוך הפארק. לי היו מכנסי ספורט – ואשתי ויתרה על כניסה למים.
כמה ישראלים שפגשנו אמרו שזה כמו המימדיון, טוב שלא הקשבנו להם, כי המגלשות ויתר המתקנים היו ברמה מאוד גבוהה, הילדים ואני מיצינו כל שניה אפשרית במתקנים.

2014-07-14 : מתחילים באיטליה ומסיימים בבית

יום אחרון לטיול

מצד אחד, אני כבר רוצה הביתה, מצד שני – לא רוצים לעזוב את המקום הרגוע והיפה הזה. אם זה לא היה ברור מהשורות הראשונות – טיסה זה לא משהו שאני אוהב, בלשון המעטה. הלחץ מהטיסה נותן את אותותיו כבר בבוקר. גם הפעם לא הצלחנו לעשות צ'ק-אין מראש באינטרנט, אז ביקשנו את עזרת בעלי הצימר שינסו טלפונית (באיטלקית! כדי שזה יצליח). הם אמרו שהם ינסו במהלך היום. בכלל, הם היו כל-כך נחמדים, אמרו שאין בעיה להשאיר את המזוודות בחדר נעול עד הערב, לעשות יום כיף, לחזור להתארגן ולצאת לשדה-התעופה. ארזנו, והחלטנו לנסות למצות את נושא השווקים המקומיים.

נסענו לעיירה סמוכה בשם נגרר (NEGRAR), כמו במקומות רבים באירופה, יש שם "יום שוק" שממוקם בחניון ובשתי סמטאות סמוכות, קניתי דוגמיות של פירות ים מצופות בפירורי לחם ומטוגנות בשמן עמוק, אכלנו אותן ברחוב, צעדנו בין הדוכנים, וספגנו שעות אחרונות של אווירה איטלקית. במרכז העיירה זורם נחל (לצורך ההמחשה נגיד שזו המקבילה האיטלקית לשדרות הגעתון בנהריה…) שעל גדותיו צומחים שיחי פטל בר. האדומים עדיין חמוצים, השחורים – תענוג!

נוסעים חזרה לצימר. פרידה מהמארחים המקסימים שלנו, צילום בחזית המבנה הראשי וקדימה לדרך.
יש לנו עוד יעד אחד – סימריונה – עיירה בדרום אגם גארדה שנמצאת בקצה של לשון-יבשה צרה וארוכה. שמיים כחולים, קצת עננים, טירה, מים, גלידה – ולחץ לקראת הטיסה הביתה… סיור של שעתיים בעיירה מסתכם במעט תמונות באיכות ירודה, אני שטוף זיעה וחששות מהמושבים הצפופים, הישיבה הארוכה במטוס, בקיצור – מהטיסה.

נמל התעופה ורונה

מסרנו את המזוודות, הבחורה הנחדמה בדלפק הבינה את המצוקה שלי ונתנה לי מושב מרווח ליד יציאת החירום, במטוס גיליתי שיש לידי גם מושב אחד פנוי…
עוד מעט מגיעים הביתה.

שלוש ומשהו שעות טיסה, מתקרבים לנתב"ג.
המטוס מנמיך, אני אומר לעצמי "כל עוד המטוס לא נחת ועצר, זה עוד לא נגמר…", נחיתה חלקה בנתב"ג מסיימת את הטיול הנפלא הזה.
אז מה אמרנו? מתי הטיול הבא?