הרגע שבו נופל האסימון

מהרגע שבו אנו לא סתם "חשים" ו"קולטים", אלא באמת "חושבים" על הסובב אותנו, או שאולי עוד לפני זה, יש נקודות ספורות על ציר הזמן ההתפתחותי שלנו, שאני קורא להן "רגע מכונן", זהו שבריר השניה שבו אנחנו מבינים, בכוחות עצמנו, משהו שעד אותו רגע קיבלנו אותו כאקסיומה, כקביעה מגבוה או שלא הצלחנו להבין אותו כלל.

למה אני מתכוון?
אחד הרגעים המכוננים אצלי היה כשהייתי בכיתה א' (בעצם ייתכן שזה היה בגן חובה) – התארחתי עם אבי אצל אחד מחבריו לעבודה, ובשלב כלשהו הוא התעניין לגבי הידע שלי בחשבון.
אני, שכבר אז הייתי "חכם גדול", התרברבתי שאני יודע לספור עד מאה. המארח חייך ושאל אותי "ומה בא אחר כך?", כמובן שעניתי במהירות:"מאה ואחת!".

ואז הוא אמר "אתה רואה שאתה יכול לספור יותר ממאה?"
כאמור, אני "חכם גדול", מיד קופץ ואומר: "אז אני יכול לספר עד מאתיים", ושוב הוא שאל את אותה שאלה, ואני נופל באותה מלכודת, קופץ ואומר:"אם ככה, אז אני יכול לספור עד אלף". אולי לא תאמינו, אבל אני זוכר את המבט שלו. מבט שאומר לי -"חכה רגע, תחשוב", אכן חיכיתי רגע ושוב קפצתי:"אני יכול לספור עד מליון"
הוא נתן בי שוב את אותו מבט, והפעם הוסיף – "תחשוב שוב בבקשה".

חשבתי שוב, ואז זה הכה בי. זה היה הרגע המכונן שבו הבנתי שלכל מספר שאני אנקוב בו, הוא תמיד יוכל לשאול מה בא אחריו, ותמיד תהיה תשובה לשאלה הזו!
זה הרגע שבו הבנתי את מושג האינסוף!

רגע מכונן דומה קשור לחידה הבאה:
אתם עומדים במקום מסוים על כדור הארץ. אתם צועדים קילומטר דרומה, אחר-כך קילומטר מזרחה, ואחר-כך קילומטר צפונה. הגעתם לנקודה ממנה התחלתם. איך זה יכול להיות?

מי שלא מכיר את החידה – מוזמן לעשות כאן אתנחתא ולנסות להתמודד איתה.

לחידה הזו יש גם שאלת המשך : האם יש עוד מקום כזה? ואם כן, כמה כאלה יש?

אני לא זוכר אם פתרתי את החידה המקורית בעצמי או שנתנו לי את הפתרון, אבל את שאלת ההמשך פתרתי בעצמי, וזה היה רגע מכונן נוסף שבזכותו אני יותר ספקן ממה שהייתי בעבר, ואני משתדל, לשבור את התשובה המגבילה שקופצת ראשונה לראש. לצערי – לא תמיד זה מצליח ואני, כמו רבים אחרים, "שובר את הראש" כדי לצאת מהקופסא.

לפני כשנתיים, חוויתי רגע מכונן כזה אצל הבן שלי. לפעמים, בעת נסיעה ברכב, הילדים שלי אהבו לשחק ב"משחק העקיפות" – כל רכב שאנחנו עקפנו שווה נקודה, רכב שעקף אותנו מוריד לנו נקודה, משאית ואוטבוס שווים שתי נקודות, וכו'
באחת הנסיעות, לא מיהרנו, וכנראה שבקטע דרך מסוים נסענו במהירות נמוכה מהמהירות הממוצעת בכביש, כי אט אט כמות הנקודות החלה לרדת עד שהגיעה ל-1. בשלב הזה הייתי סקרן לראות מה יקרה הלאה, ודאגתי שלא לעקוף מכוניות נוספות. די מהר הגענו לאפס נקודות, ועקפה אותנו עוד מכונית – ההברקה שלו לא אחרה לבוא – "יש לנו נקודה אחת פחות מאפס". כמובן שהבת שלי דאגה להסביר שזה נקרא "מינוס אחת" – אבל זה לא ממעיט מחשיבותו של הרגע המכונן. הוא הבין בעצמו מהם המספרים השליליים!

ככל שיהיו לנו, לילדינו, תלמידינו, ובעצם כולם, יותר רגעים מכוננים כאלה, כך נפתח, נאמץ ונעצים את יכולות החשיבה, ונצליח לעשות יותר עם מחשב-העל הזה, שיושב לנו בתוך הגולגולת.
זו גם הסיבה שאני מאמין שהעזרה הכי טובה לילדים בהכנת שיעורי הבית היא לתת להם להתמודד, וכאשר הם מתרחקים מהנתיב – רק צריך להראות להם את הכיוון הנכון. הם כבר ימצאו את הדרך ליעד.

נדמה לי שכבר כתבתי, כאן, או בדף הפייסבוק שלי, שבבית הספר התיכון היה לי מורה למתמטיקה שכעס על כך שהתירו להשתמש במחשבונים בשיעורי המתמטיקה והוא קרא למחשבון הכיס – "טמבל שני"  (אז היה נפוץ casio fx-82). "טמבל ראשון" מבחינתו היה המוח שלנו שמתנוון מחוסר עשיה.

כשאנו קוראים בעיתון, שומעים או רואים בחדשות על המצאה חדשה, פריצת דרך חדשה במדע, או סטארט-אפ שעשה משהו לכאורה פשוט, אלא שאף אחד לא עשה את זה קודם – הבה ניזכר בחידה עם שלושת הקילומטרים. ברגע הראשון זה נראה בלתי אפשרי. אחרי קצת מחשבה זה אפשרי, ואחרי עוד קצת מחשבה פתאום זה אפשרי, מאוד אפשרי.

אז מה עושים כדי לתרגל את המוח?
נראה לי שכדאי להשאיר משהו לפוסטים הבאים…