מה יש? עצרתי רק לשניה

ציר תנועה מרכזי, שלשה נתיבים עמוסים לעייפה, נתיב ימני צבוע בצהוב. יש נהגים שמבינים את הסימון ומשאירים את הנתיב לתחבורה ציבורית.
אבל יש נהגים שלא.
יש נהגים שהחליטו, במודע, או שלא במודע, שמגיע להם להשתמש בנתיב הזה, גם בשעות שהוא מיועד לתחבורה ציבורית.
הרעיון של הנת"צ (נתיב תחבורה ציבורית) הוא די הגיוני – רוצים לצמצם את כמות כלי הרכב הפרטיים במטרופולין, זה מצמצם את זיהום האוויר, מאפשר לתושבי המטרופולין למצוא חניה בקלות, ולשם כך רוצים לשפר בצורה משמעותית את נוחות הנסיעה בתחבורה ציבורית.

אבל, כאמור, יש נהגים שחושבים אחרת, ומתוכם, יש נהגים שהגדילו לעשות, והם חייבים, ממש חייבים, אין להם שום אפשרות אחרת, הם חייבים לעצור על "חצי נתיב" כדי לקפוץ "רק לרגע" לחנות שבצד כדי לקנות משהו מאוד מאוד חשוב.

ומה קורה אז?

מגיע אוטובוס, שצריך את מלוא רוחב הנתיב כדי לנסוע במהירות סבירה, הוא מתקרב לרכב, נאלץ להאט וגם להשתלב בנתיב האמצעי – וזה הרי עמוס בנהגים תמימים ושומרי חוק. מהירות הנסיעה בנתיב האמצעי מואטת באופן משמעותי, חלק מהנהגים בנתיב מנסים לעבור לנתיב שמאלי.
כידוע- אוטובוס זה לא אופנוע, ההשפעה שלו על הנסיעה בנתיבים מאוד משמעותית. וכך, נהג אחד שרוצה לקנות שתיה או פיצוחים, מבטל כליל קטע של כמה עשרות מטרים בנת"צ, ופוקק את כל הציר.

בטח תגידו – "איפה המשטרה? למה אין אכיפה?"

יש משטרה, ויש אכיפה, אלא מה – אליה וקוץ בה. השוטר מעמיד את הניידת במפרץ תחנת האוטובוס, הנהגים שהוא עוצר, עומדים שם גם הם, האוטובוס עומד לא במפרץ אלא בנת"צ, מממ…. כאן כבר היינו קודם לא?

להציב שוטר רגלי כל 100 מטר שיחלק דו"חות זה אולי כלכלי אבל לא מעשי.

להציב מצלמות על המדרכות במקומות מועדים? פרויקט ענק.

אולי אפשר לטפל בשורש הבעיה הזו בצורה אחרת?
בהנחה ששינוי תרבות הנהיגה הוא הדבר הנכון, אך גם הכי רחוק למימוש, מה לגבי פתרון ב"כוח"?
אם אמרנו שהאוטובוס שנאלץ לסטות ממסלולו גורם להאטה במסלולים האחרים, אולי לא נאפשר לאוטובוס לסטות ממסלולו?
מה היה קורה אם במקום אוטובוסים, הנת"צ היה מיועד לרכבת קלה, דוגמת ה"טראם" באמסטרדם? האם היה אפילו נהג אחד שהיה מעז לעצור את רכבו על מסילת הרכבת הקלה?

נכון שהתפרצתי לדלת פתוחה, ונכון שיש פרויקט כזה בתכנון, ובעוד כך וכך שנים נזכה אולי לנסוע בציר העמוס הזה ברכבת קלה, אבל מה עושים עד אז?
האם הפרדה "לייט"באמצעות פס הפרדה מוגבה ומחזירי אור תעשה את ההבדל? ייתכן שכן, ההגבהה מאפשרת לרכב חירום או לאוטובוס לעבור מעליה בשעת הצורך, אבל רכב משפחתי שינסה לעבור יחווה טלטלה משמעותית.
כמובן שצריך לתכנן גם את מפרצי העצירה לאוטובוסים ומרווחי בטחון לשחת חירום, ועוד אי-אלו פריטים (מעולם לא התיימרתי להיות מהנדס תחבורה, על אף שזה נראה מעניין)

הטענה העיקרית נגד תהיה מן הסתם שהנת"צ משמש גם כלי רכב פרטיים לצורך פניה לרחובות צדדיים ובשעות מסוימות הוא אף משמש לכל כלי הרכב ולא רק לתחבורה ציבורית.
ואני שואל למה?
אם בשעות העומס שני נתיבים מספיקים, אזי ביתר הזמן שני נתיבים בוודאי שיספיקו. ולגבי פניה ימינה של כלי רכב פרטיים – פתיר, הקטע האחרון באורך 100 לפני הצומת יהיה פנוי לפונים ימינה.

בריונות כביש

אבל כפי שציינתי לעיל – הפתרון האמיתי הוא הפתרון החינוכי לתרבות נהיגה אחרת. לטעמי, הבעיה היא בעייה התנהגותית שמוגדרת "בריונות כביש".

במסגרת לימודיי לתואר שני, בקורס "תורת המשחקים ויישומה במשפט", עשיתי עבודה סמינריונית על הנושא. במחקר שבצעתי, התברר כי על אף שהבעיה ידועה, ונחקרת בעולם ואף בישראל, אין לה התייחוסת מפורשת בחוק, וגם במשטרה, אין נוהל אכיפה שעוסק במשפחת העבירות האלה, ואין חינוך להתנהגות כביש נאותה.

לא צריך לנסוע רחוק כדי להבין את ההתנהגות הזו, מספיק לראות מה קורה בבוקר ליד גני הילדים, במיוחד בישובים במעמד סוציו-אקונומי גבוה, שלכל משפחה יש שני כלי רכב והילד מגיע לגן בהסעה פרטית "מדלת לדלת" (תודה ל-ל.א. על התמונה). ההורים חונים על המדרכה, חוסמים את הכביש או גרוע מכך את המדרכה, "רק לשניה", ומי שמגיע עם עגלה? שיסתדר בינתיים.

לדעתי – שילוב נכון בין חינוך, כבר בשלב לימודי הנהיגה, והשלמות במסגרת "נהיגה מונעת", יחד עם אכיפה וענישה קשה על עבירות של בריונות כביש, יביאו את השינוי.

מוזמנים לקרוא גם את הפוסט הקודם שלי בנושא נהיגה, להגיב כאן בבלוג, או לשתף עם חבריכם בפייסבוק.
אם נתחיל את השינוי היום, נצליח להביא לעולם תחבורתי טוב יותר מחר. (אם לא מחר אז מחרתיים…)