הרשת, חברתית או אנטי חברתית?

כן, אני מודה,
גם אני מבלה זמן רב מול המסך ומגיב כמעט לכל "גלינג" שהמחשב או הטלפון הנייד שלי משמיעים כשמגיעה הודעה חדשה או מישהו הגיב למשהו שכתבתי בפייסבוק או בבלוג שלי. אני עושה זאת מפני שכנראה יש לי די הרבה זמן פנוי (יחסית…) שאותו אני משקיע, כמובן, מול המחשב – כי גם העבודה שלי היא עבודה מול מחשב.

למרבית ההפתעה, או שלא, גם אני כמו הורים רבים אחרים, מנסה לצמצם את זמן המסך של ילדיי, כשהמילה "מסך", בהקשר הזה, היא טלוויזיה – משחקים ותוכניות, מחשב – משחקים ודוא"ל וכמובן סלולרי – משחקים, אס-אם-אס, וואטס-אפ, ודוא"ל (פייסבוק אין להם, עדיין…). דבר נוסף ששמתי אליו לב הוא שכשחברים באים אליהם – הם מנצלים את הזמן עם החברים כדי לעשות פחות או יותר את אותם הדברים (נכון שאין טעם לחזור על הרשימה?), הדבר המוזר שנחשפתי אליו לאחרונה – הילדים שולחים הודעות קוליות בוואטס-אפ, ועונים להם חזרה גם בהודעה קולית – האם זו החלופה החדשה לתקשורת טלפונית?

קצת רקע

אני מנסה לגדל את ילדיי ולחנך אותם להתנהגות נאותה וערכים שונים ובינהם כבוד לזולת – שכולל הגנה על הפרטיות וצנעת הפרט, התחשבות ברגשות האחר ופתרון קונפליקטים בצורה אינטימית. לצערי, אני נאלץ לקיים מאבק בתכנים רדודים (בלשון המעטה) שהם רואים בטלוויזיה – לא בערוצי האקשן ולא בערוצים למבוגרים, אלא בערוצי הילדים למינהם. הקללות, האלימות, נורמות ההתנהגות הפסולות שהם נחשפים אליהן, מחלחלות במהירות הבזק בין כל החברים, "בזכות" הכלים החברתיים ברשת.

פורסמו בעבר מספר מקרים של אלימות מילולית קשה ברשתות החברתיות שהביאו גם לפגיעה בנפש. המאבק קשה, אבל ככל שנוותר מוקדם מדי, כך אנחנו מוותרים על תפקידנו כהורים. הקלות הנוראית הזו שבה יכול ילד לשלוח מלל מעליב לקבוצה גדולה של ילדים, היא זו שהופכת את התופעה של הרשת החברתית ל-"אנטי-חברתית", לצד היכולת והנוחות ליצור חיבור בין אנשים בקצות העולם (וזה בדיוק מה שעשיתי בטיול האחרון שלי לחו"ל), הכלי יכול לשמש לגלגל תנופה שזורע הרס סביב.

פייסבוק ו-וואטס-אפ (וגם כלים אחרים, אבל אלה האפליקציות היותר נפוצות) חולקות תכונה משותפת – הפצה מהירה של מידע לקבוצה מוגדרת מראש. לאחר מספר הודעות, כבר מפסיקים לחשוב על רשימת התפוצה ומתחילים לכתוב כל מה שעולה בראש, וכמובן שמיד, בזכות הרשת הסלולרית ורשתות ה- WI-FI הביתית או הציבוריות, יש מי שמגיב ומי שמגיב על מה שהגיב וזהו, כדור השלג החל להתגלג במורד, ולגדול ככל שהוא ממשיך.
מספיק שמישהו כותב מילה או ביטוי שלא בדיוק מתאים לאחד החברים בקבוצה, תוך מספר שניות יש עשרות הודעות שרמת הכעס והתוכן הפוגעני שבהן עולה מהודעה להודעה.

מה עושים?

אם ננסה לשלול מהילדים את החיבור הזה לרשת – מיד נקבל רשימה ארוכה של טיעונים משכנעים למה לא לעשות זאת – והראשון בהם הוא "אבל לכולם יש", כנראה שיש משהו בילדים שהטיעון הזה חוזר על עצמו בכל דור ודור – אני חושב שאני השתמשתי בו כדי לשכנע את ההורים שגם אני צריך משחק מסוים או ללכת לסרט או כל פעילות אחרת שהיו עושים אז. תפקידנו כהורים לעשות את הסינון הנכון לגבי הפעמים שהתירוץ הזה עובד או לא. לומר שזה קל – זו אשליה ולא אעשה זאת. זה קשה, אפילו קשה מאוד.

אפשר לנסות לקבל החלטה קבוצתית (במשפחה, בועד הכיתה, בקבוצה מוגדרת) שבה כל ההורים יחד מחליטים על גבולות אחידים לשימוש במדיה הזו, אני לא יודע לומר כמה זה יצליח, אך בוודאות אני יודע לומר שאנחנו צריכים להיות מעורבים בתכנים שמתרוצצים ברשת של ילדינו, זו אמירה לא פשוטה, במיוחד לאור הדברים שכתבתי בפסקה השלישית – אם אני דוגל בהגנה על הפרטיות – איך אני יכול להכנס לדברים הפרטיים של הילדים?

לטעמי – הפגיעה בפרטיות יכולה להיות מוצדקת כשהיא באה להגן על מי שבטיחותו באחריותנו – ואלה בדיוק הילדים שלנו. אם נשכיל להגיע לליבם בדרכי נועם, ונצליח לקבל מהם שיתוף פעולה כך שהם יאפשרו לנו לצפות בהודעות שלהם – הרווחנו ובגדול! אם לא – ייתכן שהילדים יכעסו, יעלבו, ייפגעו אם נקרא את ההודעות שלהם ללא הסכמתם – אבל כל זה מתגמד לעומת היכולת שלנו לעצור את כדור השלג כשהוא בגודל של עגבניית שרי.

אנחנו חיים בעידן דיגיטלי, אין טעם להיאבק בקידמה, אבל כן צריך לדעת להשתמש נכון בכלים שהקידמה מעניקה לנו. הגבלת השימוש בסלולרי (על כל צורותיו) תלמד את הילדים, וגם אותנו, להשתמש בכלים האלה רק כשצריך. וואטס-אפ הוא כלי נהדר להודעות מיידיות על שינויים, לתיאום פגישות וכדומה, הוא לא חלופה לתקשורת אנושית!

הרשת החברתית מסייעת בשיתוף תכנים, ביצירת קשר עם אנשים וקבוצות ברחבי העולם וגם בהובלה של שינויים ומחאות, כשהרשת משמשת כתחליף לשיחה, מפגש חברים או משחק פנים-אל-פנים, היא הופכת מרשת חברתית לרשת "אנטי חברתית"!