קשה לזכור כל-כך הרבה ספרות

זוכרים את שיעורי הגאומטריה בבית-הספר היסודי? כשלמדנו שהיקפו של מעגל הוא קוטרו (או פעמיים הרדיוס) כפול פיי, מין מילה מוזרה כזו שהסבירו לנו שזה השם של האות היוונית p ?
אני זוכר שהמורה אמרה שהמספר הזה הוא בקירוב 3.14, או 22 שביעיות.

הסקרנות הרגה את החתול

אני הייתי ילד סקרן, ושאלתי למה היא אמרה שזה בקירוב, ומהו המספר האמיתי. היתה לי מורה טובה באותה כיתה, כי היא לא נתנה לי תשובה אלא שלחה אותי למצוא את התשובה בעצמי. כל מי שחושב שהמורה התעצלה, או סתם רצתה לנפנף אותי – זכותו! אני מעדיף לראות זאת כשיטה נכונה ללמד סקרנים, להזכירכם – לא היה אז אינטרנט!!!.
למחרת חזרתי עם דף שעליו היה רשום 3.141592365358979. זה היה המספר הגדול ביותר של ספרות שידעתי אז למצוא בעזרת מחשבון כיס.

ולמה סיפרתי לכם את זכרון הילדות הזה?
כי למרות כותרת המשנה לא הרגנו שום חתול ועד עצם היום הזה אני זוכר בע"פ את המספר הבא – 3.1415926536 (שהוא קירוב מדויק עד הספרה העשירית), שמביא אותי היישר לנושא האמיתי של הפוסט הפעם – "כמה פריטים אפשר לזכור או לעבד בראש לפני שמאבדים את אחד הפריטים בדרך?".

במסגרת העיסוק שלי בביקורת אתרים (לא אתרי תיירות, אלא אתרי אינטרנט), אני ממליץ לאנשים להגדיר תפריט ראשי שמכיל לא יותר משבעה פריטים, וככל שיורדים לעומק – גם לצמצם את מספר הפריטים. באחד הפורומים בנושא ביקורת אתרים בהם אני חבר, הערתי על תפריט שהכיל 8 פריטים, חבר אחר באותו פורום העיר לי, מנגד, שאין קשר בין כמות פריטים בתפריט לבין כמות פריטים שזוכרים או מעבדים בראש בו-זמנית, כטיעון נגד הוא אמר שהרוב המוחלט של האנשים לא מפסיק לקרוא ספר אחרי שבעה פרקים.

שבע +/- שתיים

החלטתי לחקור את הנושא קצת יותר לעומק, והדבר הראשון שניגשתי אליו היה המקור לתיאורית ה"שבע" – המאמר "מספר הקסם שבע, פלוס-מינוס שתיים: מגבלות מסוימות על יכולתנו לעבד מידע" של ג'ורג ארמיטג' מילר, שעוסק בקשר המקרי בין מגבלת היכולת לשיפוט אבסולוטי של גירוי חד-מימדי (לדוגמא צלילים שונים שההבדל בינהם הוא רק בגובה הצליל) לבין כמות פריטים שאדם יכול לזכור. על-בסיס המאמר נבנו תיאוריות רבות, שחלקן התבסס בכלל על פרשנות שגויה למאמר ובעצם אין קשר בין כמות הספרות שאחרי הנקודה של המספר פיי שאני זוכר, לבין כמות פריטים שמוצגים לי ואני אמור להחליט או לפעול לפיהם.

לעומת זאת – יכולת השיפוט האבסולוטית – היא בדיוק התכונה שעליה אני מבסס את ההמלצה שלי לגבי מספר פריטים בתפריט, כמות הכותרות במצגת, או כל צורה אחרת של הצגת מידע שאמור להיות מועבר ללקוח פוטנציאלי. המסקנה הרלוונטית מהמחקר של מילר היא שהאדם הממוצע יכול לבחור בקלות את הפריט הנכון מבין שבעה פריטים (פלוס-מינוס שניים).
אם רוצים להעביר מסר באמצעות מצגת שיווקית – מומלץ לא לחרוג משבעה פריטים לכל שקופית, אחרת אחד הפריטים – לא בהכרח הראשון! – עלולים פשוט להעלם מרצף המחשבה של הלקוח הפונטציאלי.
כך גם לגבי תפריט באתר אינטרנט. ניקח לדוגמא את האתר של רשות המיסים, אמנם כל מי שמגיע לאתר הזה הוא לקוח שבוי, אין לו ברירה אחרת אלא להשתמש באתר הזה, ולצערי (וכנראה גם כל מי שמגיע לאתר הזה) – מבנה האתר לא מאפשר למצוא את הפריט שמחפשים באמצעות עיבוד מהיר, אלא יש להתעמק בחיפוש ולהשקיע בכך חשיבה אמיתית.

מתיחת גבולות

מי שנוהג לשים לב לפרטים, ראה שבאתרים רבים שתי אפשרויות הקיצון בתפריט הן בדרך-כלל "ראשי" או "אודות" בהתחלה, ו"יצירת קשר" בסוף. התבנית הזו מאפשרת למתוח קצת את המספר שבע, מפני שהתרגלנו לסנן, בתת-מודע, את שני הפריטים הללו, ולהתעמק באפשרויות שבינהם.
אם יש לכם אתר בפיתוח ואתם רוצים לעשות ניסוי – העבירו את "יצירת קשר" ו-"אודות" למרכז התפריט, את שני הפריטים החשובים לכם ביותר העבירו לקצוות – ועכשיו תנו לחברים, עמיתים או לקוחות פוטנציאליים לבחון את האתר. כמובן שאני סקרן לקרוא תוצאות של ניסוי כזה.

המלצה

בינתיים, אני אשאר עם ההמלצה שלי – לא יותר משבעה פריטים – בתפריט, בשקופית ואפילו בקטגוריות של רשימת קניות. ספציפית לגבי תפריטים – אם יש תפריט שנפתח לתתי-תפריטים – ככל שיורדים רמה – להפחית את כמות הפריטים, ובמקרים שיש שלוש (או יותר) רמות עומק כדאי להשתמש ב"פירורי לחם" (breadcrumbs) – זו השורה הקטנה מעל התוכן שמציינת את הנתיב המלא לדף בו נמצאים.

כמובן שתגובות על כל מה שנאמר כאן יתקבלו בברכה – גם (ובעיקר) דעה הפוכה או פרשנות שונה למאמר המקורי של מילר, מחקרים חדשים בתחום או כל הערה שיש לכם.

אם הדברים שכתבתי גרמו לכם למחשבה שניה על האתר שלכם – מוזמנים לפנות אלי כדי שאבצע גם עבורכם משוב ביקורת אתרים.